"Hello, Im sick"

בעקבות הההצלחה המסחררת של הפוסט ואחרי קריאות נרגשות, בכי ואין ספור קריאות לבלוג משלי, אמרתי לעצמי, יאללה, תעשה את זה.

אז הנה אני, שם פה לראשונה את הפוסט הראשון שלי על הנסיעה שלי להופעה של Adele שלא התקיימה ואיתה כיף של הרפתקאות... תהנו.

אני אשתדל שזה לא יהיה טרנד חולף (-:

‏"Hello, I'm sick"

זה מה שאדל איחלה לי לנסיעה שכל כך חיכיתי לה כבר למעלה מחצי שנה.

איכשהו אני מרגיש ממש צורך לשתף. אני יודע שהקבוצה הזו ניזונה לרוב מהמלצות חיוביות ומעשירות ולמרות זאת, חייב לשתף אתכם שלא הכל כזה מהמם בחו״ל, יש גם זוועות. אז שנתחיל?

אגב, אם למישהו זה ארוך מדי מלכתחילה, זה לא בשבילכם, זה בעיקר בשבילי. אז תהיו בקשר.

עכשיו שנתחיל.

לפני כשמונה חודשים זכיתי בכרטיסים להופעה של אדל בלונדון, אחת הזמרות האהובות עליי, אבל זה סיפור בפני עצמו, סתם לידיעתכם, הופעה במתחם ה VIP עם כל הפינוקים שאתם יכולים לחלום. כמובן מיהרתי לסגור טיסות זולות ומלון סביר. מצאתי אחלה דיל דרך חברת kiwi, אם מישהו מכיר. טיסות low cost עם קונקשן לכל כיוון בעלות די מצחיקה של 380$. נשמע מבטיח.

הגעות סבירות, קונקשנים סבירים והטיסה הלוך של ישראייר. אז בכלל נרגעתי. בכל זאת, ניחוח מהבית תמיד נותן ביטחון לא?

נכון! לא! אז ממש ממש בגדול ישראייר חברת פח. פח אשפה. טיסה שהייתה אמורה לצאת ב-18:35, לא פחות ולא יותר איחרו ב- 5 שעות. כמובן שלא הודיעו לאף אחד. בשביל מה בעצם? ולמי שכן הודיעו, היו חלק כאלו שסגרו דרך סוכנות נסיעות, הודיעו שהיו כבר בשדה. אז ביליתי בשדה התעופה משעה 16:00. יום שישי. במקום להיות עם אשתי והילדים עוד קצת. נחמד לא?

אז עלינו לישראייר והדייל, שחש את עצמו קשות, מסביר בנושלנטיות שהוא מתנצל על העיכוב ובאותה הנשימה, שנוכל לרכוש מוצרי דיוטי פרי גם דרכו ושזה מאוד זול. שום התייחסות מעבר לאיחור המטורף. מספר בדיחות שהיעד קרוב ומזג האוויר מעולה בלרנקה וכל מה שאני חושב, נשבע, זה איך לגרום לראש שלו להשאב לתוך השירותים במטוס. אבל גם הם (השירותים) לא היו מקבלים אותו. חוסר משווע של אמפתיה, לא מצחיק בעליל, לא לעניין. זה לא שירות מכל סוג שהוא!!

אז כמובן שגם הקונקשן הבא כבר לא היה רלוונטי בגלל האיחור ואיתו ההפתעות ממשיכות.

תחזיקו חזק, זה נהיה יותר מעניין.

אז הקונקשן היה ללרנקה, דיברתי עם חברת kiwi, הסברתי להם את המצב והם אמרו לי שרק אחרי שאעשה צ׳ק אין אדווח להם ויבדקו מה ניתן לעשות. התקשרתי, הכי טוב שהיה זה טיסה יום למחרת בצהריים. לא הייתה לי ברירה. ההופעה של אדל הייתה בשמונה בערב ועם טיסת הצהריים הייתי אמור לנחות ב 17:00 בערך אז התנחמתי (הייתי אמור לנחות ב-1:00 לפנות בוקר ערב לפני).

חברת kiwi מאוד ניסו לעזור ואמרו שהם ישיגו לי מלון ללילה.

הגעתי לקונקשן-לרנקה, בשעה 1:15 ושוב התקשרתי ל kiwi לשאול לאן אני אמור לנסוע.

המתנה של 20 דקות לבדיקה, אח״כ ענו לי שישלחו לי מייל, גג תוך חצי שעה, עם אימות הבוקינג למלון. עברו 50 דק (נרדמתי כמו עולב בכיסאות בשדה התעופה של לרנקה) ובדיוק שבאתי להתקשר הגיע המייל המיוחל, על סגירת המלון עם כתובת והכל.

תפסתי מונית, פינטזתי על מיטה ונסעתי למלון. אממה, המלון סגור. חשוך. אף אחד בקבלה. לא עונים לטלפון. ישר חשבתי לעצמי, מה אם אחד האורחים היה נתקע בחוץ? היה ישן על המדרכה? כנראה שכן.

והנה שוב - kiwi. לא הפרי. החברה ההיא. מתקשר ומסביר, ובכל פעם מחדש כמובן שם מלא, אימייל, תאריך לידה, מספר בוקינג, שם של אמא ומה תאריך הקבורה שלי.

הסברתי בטלפון שאף אחד לא עונה ואני מחוץ לדלת והבחור שסגר לי את הדיל דרך kiwi אמר לי שדיבר עם המלון ויש הזמנה על שמי. ואז הגיעו המילים הבאות באנגלית ממש מסבירת פנים, או אוזניים, או איך שתרצו:

״אדוני, אני ממליצה לך לדפוק ממש חזק בדלת, אמרת שזו דלת זכוכית, אז שומעים יותר חזק מדלת רגילה ולהתקשר כל הזמן, גם אנחנו במקביל מתקשרים. אל תדאג, נהיה איתך עד שהעניין ייפתר״.

זה היה כ״כ הזוי ועם זאת, הייתי כל כך עייף, שאמרתי יאללה, נדפוק יותר חזק, נתקשר יותר... היא אמרה, אז עשיתי. צדקתם---לא עזר! שוב התקשרתי ואז הגנים הטובים שלי יצאו. אמרתי שאם לא מוצאים לי עכשיו מלון עם קבלה פעילה אני שם קץ לחיי. סתם, אמרתי שאני אתבע אותם, לא שהיה לי מושג מה בעצם אני עושה.

ואז... הופיעו שני מלאכים. זוג מבוגר שחזר מבילוי ופתח את דלת הזכוכית המזוינת (כן. שלב שהייתי עצבני ממש) של המלון. נדחפתי ישר לבפנים בסערה. עליתי לקבלה. הכל חשוך. יצא גבר, אולי בן 117, לא מבין אנגלית, העיר את התורנית המקסימה ממש, לא בציניות, איכשהו. כדי לא להגזים באורך הפוסט הזה, ביחד עם kiwi בטלפון, יימח שמם, היא נתנה לי חדר במלון ללילה, למרות שלא הייתה הזמנה על שמי. אמרה שנבדוק בבוקר.

אחרי שעה אל תוך הלילה, kiwi מצאו שהתשלום לא עבר. צחוקים. אמרה לי תשלם ותשלח לנו בפקס. אמרתי לה, ברור שאשלם. אני גם מעוניין להעביר לכם את חסכונותיי. נראה לך?!? (מטומטמת אמרתי בלב, אבל ממש חזק) ובאותה נשימה הפצרתי שכדאי להם שאקום בבוקר ושהכל יסודר.

הלכתי לישון ב-4 לפנות בוקר כמו פגר. קמתי ב-7 כדי להספיק לשדה. ניגשתי לקבלה ובאמת הכל סודר ושולם. היה לי זמן קצר עד לשדה התעופה, אז ירדתי לבית קפה מתחת למלון ואז אני מקבל מייל אישי מגברת אדל: ״אני ממש מצטערת, תסלחו לי. פגעתי במיתרי הקול. אני נאלצת לבטל את ההופעות״. חשבתי שזה ספאם אבל אז הרשת התחילה להתמלא בשמועה הנכונה.

אני באמת אוהב אותה ,אבל בגדול, אחרי מה שעברתי, איחלתי לה לאבד את מיתרי הקול לגמרי.

הכיף ממשיך. ממשיך בטיסה מלרנקה ללונדון בטיסה החדשה שסידרו לי, חברת Australian airline, איחור של חצי שעה להמראה ולקראת הנחיתה, היה בלבול בחישוב של נתיב הטיסה. בעצם נשאר רק להתרסק שחושבים על זה.

הגענו באיחור של 45 דק. במקום לנחות ב-17:00 נחתנו ב 18:30 עם איחור של המראה ואיחור של נחיתה.

ואז ביקורת דרכונים בשדה התעופה בלונדון הייתה חוויה בפני עצמה. כנראה לאור הפיגועים, בודקים יותר. בקטנה-שעתיים ביקורת דרכונים.

אז בביקורת הבודקת שואלת אותי ״למה אתה פה?״ ואני עונה: ״להופעה של אדל. שבוטלה כבר״. והיא: ״איזו חוצפה. שתתבייש״. הרגשתי הזדהות עם הסבל שלי עד כה, שהחלטתי להשאר.

מכאן, ביטלתי מיד את הטיסות שלי חזרה עם חברת kiwi, שיפשטו רגל אמן, והזמנתי טיסה ישירה. עוד כמה מאות שקלים בשביל קצת שקט. יהמר לזכותם, לא שיש זכות כזאת, שישר זיכו אותי על הטיסה. בלי להתווכח או לשכנע.

אני כותב עוד בהיותי בלונדון ואמור לנחות בשני ב-20:00. תחזיקו אצבעות (-;

זהו. בגדול. מסקנות:

1. Kiwi - רק פרי!

2. אדל - מנודה לשמיעה בחודשים הקרובים.

3. לונדון יפה. מאוד. פחות יפה שאתה לבד אגב. פעם ראשונה שלי.

4. עדיף להשקיע לפעמים עוד 200$ ולנסוע ישיר.

5. קצת חיוביות.. אוכל גורמה בלונדון - חלום! ולא יקר באופן מפתיע.

6. למרות החוויה הקשה - השירות בחו״ל לא רואה אותנו ממטר, גם כשהוא ממש גרוע!! השירות בארץ מתחת לכל ביקורת ואנחנו שותקים; במקום שהכי אמור לייצג אותנו-שדה התעופה, בחברות התעופה, בדיוטי פרי, דיילי קרקע, אוויר, ש״ל טלפוני... אין שום ערך להיותנו לקוחות. יש לנו הרבה מה ללמוד, אפילו מ kiwi שיישרפו, תתפלאו.

7. יום אחד אתעורר ואעשה עם זה משהו, אני אומר לכם. מהפך בשירות הישראלי!

8. לא הכל סלפי מחויך בפייסבוק אל מול צילומי מוניומנטים בחו״ל. אין מה לצייר תמיד את העולם ככזה שהוא לא. צריך קצת לאזן עם סיפורי אימה.

אז אני, את תרומתי החפרנית לקבוצה, תרמתי.

עד לפעם החיובית הבאה (-;

סעו בשלום ותחזרו בשלום.

#adele #חול #לונדון